אפשר גם אחרת על קיבעונות ומניעתם

עבר מוכר

1973, ערב יום כיפור. הנתונים המדויקים על המתקפה הצפויה ניצבו בפני קברניטי הצבא והממשל אבל הקונספציה סתרה את בינתם. השאר היסטוריה עגומה וכואבת, ובכל זאת, לאחר המלחמה הפציעה נקודת אור: בעקבות מסקנות ועדת אגרנט הוקם מנגנון "האיפכא מסתברא". המשמעות: חיל המודיעין יזם "גיס חמישי" שמטרתו לשמוע את "הקול האחר". לאתגר את הערכות המודיעין המקובלות השגורות וההגיוניות. כך מונחים אפוא לפתחם של מקבלי ההחלטות, דבר והיפוכו ,למען יוכלו לברור בין כמה וכמה, תסריטים אפשריים.

הווה מתעלם

האויב הגדול ביותר של הקיבעון הוא תחושת הפיצוח של הקיבעון הקודם. לנגד עינינו צומחות קונספציות חדשות ששיעור הנזק שלהן בעתיד, מסוכן ורע. משך שנים בעבר היו הבדואים אחינו לנשק , הם עשו זאת כגששים מוכשרים ולוחמים בלא חת. כך בעבר, היום, רובם אינם מתגייסים לצה"ל . שיעור הגיוס השנתי עומד על פחות מ 5% שמשמעותו עשרות בלבד. כל השאר, טרף לתנועה האסלאמית וזרמים פונדמנטליסטיים הכובשים בהתמדה כל חלקת סולידאריות עם מדינת ישראל. עם האינתיפאדות הפלסטיניות התמודדנו איכשהו, אך מול אינתיפאדה בכבישי הנגב, לא נוכל, מול עשרות אלפי בדואים ישראלים מקופחים ועוינים, לא יעזרו כוחות שיטור או יחידות צה"ליות , מול אלפי בדואים קרביים רק אלוהים ישמור (או אללה).

ישראל השפויה יושבת בחיבוק ידיים ואינה מכירה בבעיה ואינה יוזמת את פתרונה , שיטת "סמוך" "יהיה בסדר" ו"אל תדאג" תמיד עבדה, גם כאשר הסתיימה ב"מילא" "אין מה לעשות" "זה אבוד", כמאמר המקורות "מ(ז)ניח חיי עולם – בשביל חיי שעה",

אפשר אחרת

אסור שהיישוב הבדואי המרכזי "רהט", ייראה כמו מחנה פליטים, מאמצים נעשים אמנם , אך הם צנועים מידי, מותר שיהיו לבדואים מדרכות! וכבישים! אפילו עם אספלט!!! רצוי לעודד ולתקצב את מורשת הקרב שלהם לצידנו , להעלות על נס את לוחמיהם וגיבוריהם להכניס את המורשת הכתובה והמצולמת הזאת למערכת החינוך שלהם, להעלות את גאוותם ודימויים העצמי, אף אני השתתפתי ביוזמה דומה שאליה רתם אותי אל"מ (מיל') פיני גנון שפעל בשם אגף מיוחד במשרד הביטחון שבראשו עמד אביגדור קהלני.גנון מומחה גדול לענייני בדואים, מתייחס אליהם בכבוד, בגובה העיניים והם גומלים לו ביחס דומה, בעבר יזם ומימן הרצאות ומופעים בפיתוח יצירתיות שיטתית, בפני אלפי בני נוער בדואים. לא התנשאות, לא כפייה, לא אינדוקטרינציה, גם לא ביטחון או ציונות. בסה"כ – ידידות, יצירתיות, הנאה ובידור ואתגר אינטלקטואלי. ואם מתוך שלא לשמה – בא לשמה "יש מי שדואג לנו הבדואים" , "למישהו אכפת מאתנו", לא רק כבדואים אלא קודם לכל כבני אדם סקרנים, משועשעים, פקחים ויצירתיים.

מה שנכון לבדואים נכון גם נכון לדרוזים, לצ'רקסים ושאר מה שמכונה "אחינו לנשק ולדם" . כדאי לזכור שהם גם אחינו לחיים .

אלא שיוזמת גנון היא טיפה בים , יש צורך ביצירתיות לאומית ולא רק ביוזמת אדם בודד – טוב ככל שיהיה.

כבר היו דברים מעולם

יצירתיות ברמה העולמית יושמה בישראל ומפירותיה המבורכים כבר נהנינו: בועת האוברדראפט איימה להתפוצץ למאות אלפי בועות רעילות בפרצופה של המדינה ואזרחיה. רגע לפני , המרעום נוטרל ע"י חוק ותקנות שהישירו מבט אמיץ אל מול הבעיה, בעוד היא משפילה את עיניה.

פרחי הבר שעמדו על סף כליה, הפכו לפרויקט לאומי חינוכי ומוסרי. היום כל נרקיס מלך, כל כלנית מלכה וכל רקפת נסיכה.איי תנועה בכבישים הם איים מלבלבים. צבעונים פורחים בשולי הכביש ואיש אינו קוטף אותם.

יצירתיות עכשיו

אין צורך להזדקק לנוסטלגיות, אודות הצלחות מהעבר הנה מבחר רעיונות שיושמו בישראל: תותח "בואש" המטיח ריח בלתי נסבל במפגינים (ערביים בשלב זה) תחליף אפשרי לכדורי הגומי. אמנם לא סימפטי, אך גם לא פוצע. ועוד רעיון: "רוצים להיקבר ליד קבר צדיקים בגליל – שלמו עשרת אלפים דולר" (זועקת הכותרת ב"ידיעות אחרונות") הבעיה – בית העלמין העתיק בצפת, סובל מהזנחה , הפתרון- מבצע מכירות שרווחיו ייוחדו לשיקום בית העלמין. רעיון חדש המיוצר מחומרי גלם עתיקים. רבי שמעון בר יוחאי , האר"י הקדוש ויוסף קארו – העידית שבעידית. נבחרת החלומות בשרות המציאות.

הבלתי אפשרי הוא אפשרי לא רק כסיסמא, אלא כדרך חיים (אפילו לאחר המוות).